שקשוקה לירית

יש נטייה מובנית להתעלם ממוסדות קולינריה ותיקים. "כולם כבר היו שם" אתה חושב לעצמך ומבטל כלאחר יד. ישנם מספר קטן של מסעדות שראו יותר דייטים מגן סאקר או חדר האיפור של משה איבגי. אחד מהם הוא כמובן "תמול שלשום". אני יודע אישית על שלושה זוגות שאת דרכם החלו במסעדה. אני ביקרתי במסעדה עם רעות לפחות שלוש פעמים. למקומות כאלו חוזרים בעיקר בגללה האווירה. הקסם לא סר. אולי התמלא אבק, אבל החמימות העוטפת, הספרים שניבטים מכל פינה, הג'אנק שמוטל ברישול חינני, והזוגות. המון זוגות שמביטים אחד לשנייה בעיניים ומנסים לחרוט עוד זיכרון לדרך ארוכה (אויש, רומנטיקן שכמוני).

המסעדה, ששוכנת בין שתי סמטאות בנחלת שבעה, מחולקת לשני אזורי ישיבה המחוברים באמצעות מטבח. היה בלבול קל בעיניי המלצרית כששאלנו אם אפשר לשבת, והיא שלחה אותנו אחר כבוד לחלק השני.

התחושה העתיקה מגיעה מיד בתמהיל מדויק של קירות אבן גסים, ציורים של אמנים ספק אנונימים ספק מוכרים (את הציורים) ושולחן מתנדנד שמצריך את יכולותיי כמקגייוור, לתחיבת נייר מקופל תחת רגל השולחן ואזכור לאישה מדוע היא בחרה דווקא בי.

התפריט מתפייט גם הוא, עם כל הקונספט של מסעדה-חנות ספרים ונותנת לחלק מהמנות שמות של ספרים או סופרים, שזה נחמד ומוזר גם יחד.

התחלנו עם מרקים בכדי להתחמם. "מרקי דוד" (39 ₪) הם סט של שלושה מרקים הבאים בתוך כוסות זכוכית. המרקים היו כרישה, עגבניות ומרק כתום.

לחם הבית, שהוא באמת לחם שהם מכינים ליווה את המרקים. הלחם עצמו, לחם עדין מקמח מלא במרקם של כמעט עוגה, היה נחמד, אבל מעט מדי.

העגבניות היה אנמי, וחבל. קוסקוס שטבע בתוכו לא נתן לו שום עניין, למרות שהפוטנציאל היה שם.

הכתום היה קרמי וכיף, בשנייה הראשונה וזרם לכוויה בחך, נעים בחוץ ורותח-גיהנום בפנים כאילו חיממו אותו במיקרוגל.

המנצח מהמרקים היה בהחלט הכרישה. מרק מעניין, שונה, מיוחד, טעמים חזקים של כרישה טוויסט מעניין של עשב לא מזוהה ובסך הכל נפלא.

בעיון בתפריט, אתה לא יכול שלא לשים לב למסגור הבומבסטי ש"תמול שלשום" נותנים לשקשוקה שלהם. "אחת מעשר ארוחות הבוקר הטובות בעולם!". לא פחות. אז שקשוקה בלדית אחת (52 ₪) ועוד מנה שצדה אותי – "דני האדום" (67 ₪), ניוקי סלק ממולא בגבינת שמנת ופיסטוק ברוטב שמנת ומנגולד.

חברים, לא לחינם מסעדה שורדת 22 שנים. זה האוכל.

השקשוקה מגיעה במחבת, כשסך חלקיה כמעט ושלמים. פלפלים קלויים, חציל בצ'אנקים גדולים, ביצה עשויה לשלמות, רכה ומתפצחת, כשהחלמון מתערב עם הרוטב, הלאבנה והפלפלים, נאסף עם לחם הבית ומצדיק את שמו.

לא זו אף זו, שהניוקי, עבודת יד, לא רחוק ממושלם. יציבות בצקית ולא דביקה מדי. כמעט ונמס בפה ומתערבל עם פנים הגבינה, השמנת שעוטפת והכל מתמוסס במגע הלשון. שירה.

כוסו: מסעדה וותיקה שלא נס ליחה. רומנטית חלבית.

כיסאו: בית ירושלמי מלא בספרים. נעים ומעניין כל פעם מחדש.

כיסו: לא יקר מדי.

כעסו: החלוקה המוזרה שמבלבלת גם את המלצריות.

לנצור: בנערותי, חגגנו לצביקה זימן הי"ד יומולדת שם. זכרון עצוב מתוק.

תמול שלשום

רחוב יואל משה סלומון 5 ירושלים

א-ה: 20:30-23:30

ו – 09:00-14:30

ש – 18:00-23:30

כשרות רבנות