סיפור קצר של יוסי בנאי


אייל שני הוא קונספט. הוא אווירה. הוא מבין את הכיף של האוכל, את השמחה שבביס ואת הפילוסופיה מאחורי המנות. נכון שזה נשמע מוזר כשהוא מדבר, ונכון שרבים האנשים שסולדים מהתפלצנות יתרה על פואמה לשקשוקה, אבל אני מוצא בו סיפור. אוכל הוא לא רק אוכל. כמו שאפשר להסתכל על נוף כמורכב מסלעים, עצים וחול – אבל מצד שני אפשר לתת לנוף להיכנס לנשמה, להרגיע את הנפש ולהתחבר לזיכרונות מהעבר, כך גם האוכל. "האוכל של אימא" או "ארוחה רומנטית" זה קונספט שיושב בין חיבורי מוח בין זיכרון, הנאה, אושר, ואיסוף של חוויות המתחברות דך שלושה חושים לפחות.

אייל שני הביא את מנות הגורמה בפיתה, ופתח פתח לאוכל רחוב שלא נופל ברמת החוויה ממסעדה עם חשיבות עצמית של שמעון פרס. לאחריו הגיע אבי לוי שפתח את בית הכוון עם קונספט דומה של אוכל גורמה בחלה.

אבל לא באנו לדבר על אייל שני או אבי לוי. באנו לדבר על "דוויני".

מול אישטבח הזכורה לטוב, מתגוררת מזללה ירושלמית צעירה וחמימה, עם שיק מחניודי חביב של צפיפות על בר, או כיסאות חצי מאולתרים סביב שולחן שש-בש. מוזיקת פופ-רוק לא הטרידה וסטודנטים תפרנים ישבו על מדרגת הכניסה בכיף נעורים ועשן ספק אפור ספק ירוק וטחנו פיתות.

הרעיון – הכל בפיתה. תבשילים, בשר ודגים – בפיתה. וגם: אין סכו"ם. שאני מכבד את זה לגמרי בתור קונספט, מצד שני, המים הזורמים נמצאים בקומה השנייה.

המחירים למנה נעים בין 25-38 ₪, וזה הכיף הגדול. אוכל רחוב ירושלמי אסלי.

לקחנו ארוחת טעימות, דבר שמקל על הבחירה. עד שהעסק היה מוכן, המלצרית/קופאית/רבע מבשלת/אחלה בנאדם, הביאה על חשבונה צ'ייסר של עראק שקדים, בשביל לחמם את הכפור הירושלמי. אנחנו הישראלים אוהבים דברים בחינם. ומצד שני אנחנו גם אוהבים לא לשלם. שזה קצת יותר בעיה.

ההגשה שלהם כיפית. מתקן מיושן להחזקת פיתות, כוס גזוז וזהו.

בכל מקרה, פתחנו בכרובית בפיתה (!!!) שהייתה חביבה, אבל אחרי הכל, כרובית בפיתה. יחד איתו הגיע אחלה צ'יפס. והרבה נייר לנגב את הידיים.

המשכנו לחריימה בפיתה. מנה כל כך טובה וכיפית, שהתכנסנו לתוכה ברצון. חריפות מדוייקת, הפיתה סופגת בלי שתבקש ממנה והרוטב נפלא.

משהו בקטנה – מעל הכל הם מפזרים הרבה פטרוזיליה. עכשיו, לא שיש לי בעיה עם זה, אבל גיוון היה יכול לעשות משהו.

משם התקדמנו לאוסובוקו בפיתה. בשר רך ומפנק, לא "גורמה", פשוט וטוב. כזה שהיית מקבל מהסבתא הארגנטינאית שלך. הסבתא הבלרוסית שלי לא הייתה עושה את זה. אולי כוסמת.

שתינו בירה ישראלית מהחבית, האחראית ממקודם פינקה בעוד צ'ייסר, שמסתבר שהם רוקחים לבד. שתינו, אכלנו, צחקנו, ועוד קצת היינו הופכים לסיפור קצר של יוסי בנאי.

כוסו: פיתה בר צעיר וכיפי כיסאו: מאוד ירושלמי. כיסו: זול כעסו: אפשר להתפשר קצת עם מזלגות לנצור: עארק שקדים דוויני

בית יעקב 6, ירושלים

כשרות רבנות

א'-ה' – 11:00-00:00 ו: 11:00-16:00


Featured Posts
Posts Are Coming Soon
Stay tuned...
Recent Posts
Archive
Search By Tags
No tags yet.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square